החלטה בתיק רע"פ 7681/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר - נשיאה; ג' קרא - סג"נ; ו-מ' סוקולוב), בע"פ 37047-07-13, מיום 30.10.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי, את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' עוזיאל), בת"פ 33985-01-13, מיום 10.7.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 12.11.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש ונגד שלושה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום, הכולל שישה אישומים, מהם שני אישומים הנוגעים למבקש. בכתב אישום זה, ייוחסו למבקש שתי עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים), אחת בגדרו של האישום השני, והשניה במסגרת האישום החמישי.

           מעובדות האישום השני עולה, כי ביום 6.11.2012, בשעה 15:00 לערך, "בשביל המוביל ל'פרדס דקה' הסמוך לרחוב הסהרון בת"א-יפו", סחר המבקש בסם מסוכן, ללא היתר או רישיון מאת המנהל, בצוותא חדא עם הנאשמת 1. באותן נסיבות, שילם סוכן משטרתי (להלן: הסוכן) למבקש 200 ש"ח כנגד שתי מנות הרואין, במשקל 1.3334 גרם נטו, שסיפקה לו הנאשמת 1. בנוסף, מסר הסוכן, לנאשמת 1, סכום של 20 ש"ח.

           באישום החמישי נטען, כי ביום 8.11.2012, בשעה 14:30 לערך, בקרבת חנות הירקות הסמוכה ל"פרדס דקה", פלט המבקש מפיו שתי מנות של סם הרואין במשקל כולל של 1.4846 גרםנטו, ומכרן לסוכן תמורת 200 ש"ח. בכך, סחר המבקש בסם מסוכן, ללא היתר או רישיון מאת המנהל.

3.             ביום 5.3.2013, הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקש, על סמך הודאתו, בעבירות אשר ייוחסו לו בכתב האישום.

4.             בגזר דינו מיום 10.7.2013, קבע בית משפט השלום, כי בנסיבות העניין, מתחם העונש ההולם עבור כל אחת מן העבירות, שבהן הורשע המבקש, נע בין 6 לבין 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. מכיוון שמדובר בעבירות דומות, אשר בוצעו בהפרש של יומיים בלבד, החליט בית משפט השלום להשית על המבקש עונש כולל, בגין שתי העבירות. בקביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, שקל בית משפט השלום לחומרה את עברו הפלילי של המבקש, אם-כי באופן מופחת, היות שהרשעותיו הקודמות של המבקש בעבירות סמים הינן "ישנות מאוד". מנגד, התחשב בית משפט השלום לקולא בהודייתו של המבקש; בנסיבותיו האישיות, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן; ובמידת מה, גם בתהליך הטיפולי לגמילה מסמים, בו נטל המבקש חלק במסגרת מרפאה פרטית. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי אין מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע על-ידו, עקב שיקולי שיקום של המבקש. זאת, לאור התרשמותו כי אין "המדובר בטיפול משמעותי, המצדיק הטלת מאסר מותנה והעמדתו של [המבקש] במבחן בלבד"; ומפני שבזמן ביצוע העבירות היה המבקש מצוי "לכאורה בטיפול", בגינו הוא מבקש כעת הקלה.

           לבסוף, עמד בית משפט השלום על כך שעל הנאשם 3 בפרשה זו, אשר הורשע בביצוע עבירות דומות, הוטלו 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית משפט השלום  ציין כי ראוי שעונשו של המבקש יהיה קל יותר, וזאת לנוכח ההבדלים בין השניים, המתבטאים בכך שלחובתו של הנאשם 3 עומד עבר פלילי מכביד יותר, ובכך שהלה ביצע את העבירות בהן הורשע בעת שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי.

           לאחר הדברים הללו, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 7 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה על פקודת הסמים המסוכנים מסוג פשע; קנס בסכום של 700 ש"ח, או 10 ימי מאסר תמורתו; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים, שמניינם מיום שחרורו מן המאסר.

5.             המבקש ערער על גזר דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וביום 30.10.2013, נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור מהנימוקים הבאים: ראשית, חומרתן הרבה של עבירות הסמים בכלל, ועבירת הסחר בסמים, בה הורשע המבקש, בפרט; וביתר שאת, נוכח הסם הקשה שמכר המבקש, הרואין. שנית, בנוגע להשוואה בין עונשו של המבקש לעניינו של הנאשם 3, נקבע כי אמנם, "יש משמעות לענישה שהוטלה על נאשמים אחרים באותו כתב אישום". ואולם, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן, בית משפט השלום נתן לעניין זה את המשקל הראוי בגזר דינו, ומכאן הפער בין עונש המאסר שהושת על המבקש, לבין זה אשר הוטל על הנאשם 3. שלישית, בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית משפט השלום, כי אין מקום לסטות לקולא מהמתחם בשל שיקולי השיקום, וקבע כי בענייננו אין מדובר "בתהליך יוצא דופן". כפועל יוצא מכך, נקבע כי בנסיבות העניין, לא היה מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע.

הבקשה לרשות ערעור

6.             ביום 12.11.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו עו"ד אבי כהן, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. בבקשתו גורס המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עומד בסתירה להוראותיו של סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: חוק העונשין), שהוסף במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין. עוד נטען, כי המדובר בסוגיה עקרונית, בה נדרשת הכרעה מחייבת של בית משפט זה, אשר תנחה את הערכאות הנמוכות ממנו, על-מנת למנוע סתירות בפסיקותיהן, בנושא זה. לגופם של דברים, נטען כי עסקינן במקרה קלאסי בו יש להתחשב בשיקולי שיקום, שכן אם לא יעשה שימוש בסעיף 40ד(א) לחוק העונשין, בעניינו של המבקש, בכדי לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע, עלולה הוראת חוק זו, להפוך "לאות מתה".

           עוד פורטו בבקשה, נסיבות חייו הקשות של המבקש. נטען, כי חרף עברו כנרקומן, הוא מתמיד כיום בטיפול, והעבירות בהן הורשע, הן בגדר מעידה חד-פעמית, על רקע משבר אישי אשר פקד אותו, לאחר למעלה מ-20 שנים בהן הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי.

דיון והכרעה

7.             לאחר עיון בבקשה לרשות הערעור ובצרופותיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא לנו, כי רשות ערעור לפני בית משפט זה, שמורה אך לאותם מקרים המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לה, וכן, במקרים יוצאי דופן, אשר עולה מהם חשש מפני עיוות דין או המגלים אי-צדק כלפי המבקש (רע"פ 6032/13 שלהבת נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה טבריה (19.1.2014); רע"פ 8875/13ביטון נ' מדינת ישראל (12.1.2014); רע"פ 7982/13 שגן נ' מדינת ישראל (6.1.2013); רע"פ 4919/13 פלוני נ' מדינת ישראל (31.12.2013)).

           חרף ניסיונותיו של בא-כוחו של המבקש לייחס לבקשה שלפניי מימד עקרוני, סבורני, כי היא אינה מעוררת כל סוגיה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וניכר בה, כי היא נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש, הא ותו לא. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

           עסקינן בשאלה פרטנית-קונקרטית, והיא, האם במקרה מושא הבקשה היה מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע בגזר דינו של בית משפט השלום, בשל שיקולי שיקום, בהתאם להוראותיו של סעיף 40ד(א) לחוק העונשין. ברי, כי ההכרעה בשאלה זו, כרוכה בטבורה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי על עובדותיו הייחודיות, והיא אינה מעלה כל סוגיה כללית בעלת חשיבות ציבורית רחבה. עוד ראוי להזכיר, כי שתי ערכאות שיפוטיות, דנו בסוגיה זו, והיו תמימות דעים לגבי התוצאה בעניינו של המבקש.